הם הלכו ליד השדה בשדרה הצמודה לבתי המגורים, השמש השוקעת נצנצה מהגגות מזכירה שתשוב עם שעת התפילות והרחמים.
האמא והילדה לא דיברו, רגליהם גמעו את הדרך.
לא רחוק משם בנסיעה איטית חזר לו האב אחרי יום ארוך ומתיש של עבודה, גופו היה חזק אך נפשו נשברה.
ידו טפטפה על הגהה במחשבות על אימו – בעולם של מעט עבדים יש הרבה אדונים, היא הייתה תמיד אומרת.
רגלו לחצה על הדוושה בורחת מהעבודה (העבודה היא חיינו אך לא בשבילנו – עוד אחד מהמשפטים שלה).
מחשבתו על ילדתו הרגיע את ליבו, הנפש השבורה כל ערב התרפאה בנשיקה.
אצבעותיו מלאות גריז, חולצתו כבר איבדה את צבעה המקורי, המזגן ברכב התקלקל והוא פתח את החלון לתת לאוויר הקריר לשטוף את גופו הלוהט.
האמא הביטה לעבר הדירה החשוכה, החשמל לא שולם וברגע שקו השמש יחצה את הבניין החשכה תשלט לגמרי על ביתם.
הילדה קיפצה על ציור במדרכה, שמלתה כחולה, ולחיי ורודות. מבטה נע לכל רכב שעבר ממתינה לתת נשיקה לאחות את הנשמה.
הרכבים נצמדו אחד לשני, כל האדם נאבק להילחץ ראשון, ככל שיקדים כך ירוויח עוד רגע של חיים.
האם והילדה המשיכו ללכת לעבר האור, בתקווה מנסות לתפוס את השמש ככל שיתקדמו.
הרמזור שמאלה היה עמוס ואור התחלף במהירות, הוא חייב למהר, להספיק להגיע להרוויח עוד דקה של בריאות.
רכבו פנה בזריזות גונב את האור.
מהנתיב האחר דהרו שני אורות אדירם שלא עצרו.
הבת והאם לבסוף התייאשו, קרני השמש כבר ברחו.
אך לפתע שני אורות אדירים בהקו, אורות אדומים.
נעים לעברם וחולפים.
לרגע האור חזר והחושך נעלם.
אך כל רגע נגמר.
יד ביד הן הלכו חזרה.
לבית החשוך.
ממתינות לאב שישוב.